mast1.jpg

הסחת דעת: מדוע השימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה מהווה בעיה?

סוגי הסחות דעת

מדי שנה נהרגים ברחבי העולם 1.3 מיליון בני-אדם בתאונות דרכים ו-50 מיליון נפצעים. תאונות הדרכים הן גורם המוות העיקרי בקרב צעירים בני 15 עד 29. מחקרים לאומיים בארצות שונות מייחסים להסחת דעתו של הנהג בין 9 ל-16 אחוזים מכמות התאונות השנתית.

 

נהיגה היא משימה מורכבת התובעת מהנהג להפעיל בו זמנית מספר חוּשים (כמו להסתכל על הדרך ולהקשיב לרעשי התנועה), יכולות פיזיות (כמו לאחוז בהגה ולסובב אותו או ללחוץ על הבלמים) וכישורים קוגניטיביים (כמו תכנון מסלול הנסיעה או ההחלטה מתי לעבור מנתיב לנתיב). ביצוע משימה משנית – כמו אכילה, האזנה לרדיו או שיחת טלפון – יוצר עומס יתר ועלול להסיח את דעתו של הנהג ממשימתו העיקרית: נהיגה.

תמונת המחשה: הליכה על חבל דק בסבך של חבלים

הסחות-הדעת שזוהו בקרב נהגים נחלקות לשלושה סוגים עיקריים:

  • הסחת-דעת חזותית: הסרת המבט מהכביש.
  • הסחת-דעת ידנית: הסרת הידיים מההגה.
  • הסחת-דעת קוגניטיבית: הסרת תשומת הלב מהנהיגה.

 

הבעייתיות בשני הסוגים הראשונים, החזותי והידני, ברורה מאליה: אם נסיט את מבטנו כדי להתבונן בחפץ או באדם אחר במכונית, לא נוכל להסתכל על הכביש – שהרי אין ביכולתנו אלא להביט בכיוון אחד ברגע נתון. בדומה לכך, אם נושיט את היד כדי להגיע לחפץ כלשהו, לטלפון במקרה הזה, לא תהיה לנו שליטה מלאה על ההגה.

 

הסחת-דעת מהסוג הקוגניטיבי, לעומת זאת, מורכבת יותר: לעתים קרובות נדמה לנו שיש ביכולתנו לבצע משימות רבות בעת ובעונה אחת, ואולם מחקרים מראים שבמציאות פני הדברים שונים – ככל שהמשימה שאנו מבצעים מורכבת או תובענית יותר, כן עלולה משימה נוספת לשבש את ביצוע הראשונה; כשם שניסיון לפתוח בו-זמנית מספר רב של תכניות מחשב יוביל מן הסתם להאטה בתגובות המחשב ואף לעצירה זמנית של פעולתו, כך חלה האטה בתגובת מוחנו כשהוא נאלץ להתמודד בו-זמנית עם מספר רב של משימות קוגניטיביות.  

 

נהג מנוסה הנוהג בדרך מוּכרת עושה זאת בדרך כלל בצורה כמעט-אוטומטית, ושמירה על הנתיב הנכון אינה דורשת ממנו ריכוז מיוחד חוץ מתשומת הלב הרגילה לתמרורים ולרמזורים. כנגד זה, במצבי תנועה מורכבים – כמו  פנייה שמאלה מול כלי רכב שנוסעים ישר (בצמתים לא-מרוּמזרים), או מעבר מנתיב לנתיב בתנועה ערה –  נאלץ הנהג להשקיע מאמץ קוגניטיבי גדול יותר, דהיינו, להשקיע יותר תשומת לב. במצבים כגון אלה צפוי שכל משימה נוספת, כמו מענה לשיחת טלפון נכנסת, תגרום לנהג לעשות טעויות העלולות להסתיים בתאונה.

 

מהספרות הרלוונטית העדכנית אנו למדים שקיימת אי-ודאות באשר לשאלה, איזה סוג של הסחת-דעת בזמן נהיגה המזיק ביותר? מרבית העבודות שנעשו (נכון לינואר 2014) מצביעות על כך שהסחות-הדעת הפוגעות בנהיגה בצורה הקשה ביותר הן אלה הקוגניטיביות. עבודות אלה הן בעיקרן מחקרים ניסויים ואפידמיולוגיים על תאונות דרכים. כנגד זה, כמה מחקרים אחרונים – המבוססים על מתודולוגיה נטורליסטית ועוסקים הן בתאונות הן בכמעט-תאונות – מצביעים על כך שייתכן כי הסחות-דעת חזותיות וידניות פוגעות בנהיגה יותר מאשר הסחות דעת קוגניטיביות (מתודולוגיה נטורליסטית בהקשר הזה מתייחסת למחקרים המתמקדים בנהג במצבו הטבעי (על הכביש), לרוב באמצעות מצלמות וחיישנים שהוצבו במכוניתו).   תמונת המחשה: שימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה

הטלפון הסלולרי כגורם להסחת-דעת

תמונת המחשה: תאונת דרכיםקשה אמנם לקבוע בוודאות את מידת השפעתו של השימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה על הסכנה לתאונת דרכים, אבל מחקרים מראים שהסיכון לתאונת דרכים גדל פי ארבעה עד שישה לערך בקרב המשתמשים. נראה שסיכון מוגבר זה תקף הן כאשר הטלפון מופעל ידנית (hand-held) והן כאשר הוא מופעל באמצעות דיבורית (hands-free), אם כי לפי שעה המחקר בנוגע לסוגיה זאת איננו חד-משמעי. עוד נמצא שהודעות טקסט מעלות את הסכנה לתאונת דרכים פי 23. משימות הקשורות להפעלת טלפון סלולרי כרוכות בסוג אחד או יותר של הסחות-דעת, כמו בדוגמאות הבאות: 1. חיוג מספר טלפון או שליחת מִסְרון (SMS) גורמים להסחת דעת חזותית, ידנית וקוגניטיבית; 2. ניהול שיחת טלפון באמצעות דיבורית כרוכה בהשקעת משאבים קוגניטיביים ושמיעתיים; 3. הושטת יד אל הטלפון כרוכה בהסחת דעת חזותית וידנית. 
 

הסחות-הדעת הנגרמות לנהג במצבים אלה מהוות בעיה משום שהן גורמות להפניית היכולות המוגבלות מטבען, ממשימת הנהיגה למשימה משנית (שאינה נהיגה). 
השימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה גורם אם כן, כפי שעולה מהמחקרים, להסחת-דעת העלולה לפגוע בביצועי הנהג בכמה אוֹפנִים, למשל: זמן תגובה ארוך מהרגיל (למשל כשצריך ללחוץ על הבלם, כשצבעי הרמזור מתחלפים או לנוכח סכנה מידית אפשרית), יכולת לקויה בשמירת הנתיב הרצוי, קבלת החלטות מוטעות מסוכנות וירידה כללית במוּדעות למצב על הכביש.

 

השלכותיו של השימוש בטלפון הסלולרי דומות לאלה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ואפילו חמורות יותר (אחד המחקרים, לדוגמה, ערך השוואה בין ההשפעה של ניהול שיחה בטלפון סלולרי בזמן נהיגה לבין ההשפעה של רמת אלכוהול בדם  של 80 מ"ג/100 מ"ל –  הגבול החוקי העליון בבריטניה – ומצא שלשיחה בטלפון הסלולרי יש השפעה גדולה יותר על התנהגות הנהג. ראוי עם זה לציין שדיבור בטלפון הוא מצב זמני-משתנה, ואילו שִכרות נמשכת זמן רב יותר).

 

נוסף על כך, לשיחה בסלולרי יש השפעה גדולה יותר מאשר לניהול שיחה עם נוסע אחר במכונית. נראה שהדבר נובע ממוּדעות הנוסעים לכך שבמצבים שונים על הנהג  להתרכז ולהקדיש לנהיגה יותר תשומת לב  – בעת ביצוע פנייה למשל או כשהוא צריך לתמרן את דרכו בתנועה כבדה – והם מפסיקים לזמן מה את השיחה. האדם בקצה השני של שיחת הטלפון אינו מודע למצבים שאליהם נחשף הנהג, והוא ימשיך בשיחה גם כשהנהיגה דורשת מבן-שיחו את מלוא תשומת הלב.

 

באשר לנהגים חדשים, שנהיגתם אינה אוטומטית, מצאו המחקרים שהפעלת טלפון סלולרי בזמן הנהיגה, כמו גם התעסקות במשימות משנִיות אחרות, משפיעים על יכולת הנהיגה שלהם יותר מאשר על זו של נהגים מנוסים. אשר על כן התקינו כמה מדינות תקנות נוּקשות בקשר לנהגים צעירים ולנהגים חדשים. מדינות אחדות באוסטרליה, למשל, החמירו  במיוחד כשקבעו את גבולות המוּתר לנהגים צעירים וחדשים בהשוואה לנהגים מנוסים יותר – בתחומי המהירות, צריכת האלכוהול, מספר הנוסעים ברכב והשימוש בטלפונים סלולריים.

 

משחק שפותח בידי ממשלת בריטניה כחלק מקמפיין של תכנית בטיחות בדרכים בשם "Think" (חֲשוֹב), מדגים את השלכותיה האפשריות של שיחת טלפון בזמן נהיגה.

 

ארגון הבריאות העולמי (2011)  "השימוש בטלפון סלולרי: בעיה גדלה והולכת של הסחת-דעת הנהג"; קשה להעריך בוודאות את שיעור הסחות-הדעת התורמות לתאונות, מאחר שנתונים על הסחות-דעת לא תועדו בצורה עקבית, ולנהגים יש אינטרס ברור שלא  לדווח על מקורות אפשריים להסחת-הדעת, בגלל השלכות משפטיות אפשריות של הודאות מעין אלה.

 

לפי דוח DaCoTa (Road safety data collection, transfer and analysis) 2013 של הנציבות האירופית, "הסחת-דעת הנהג", מחקרים מסוגים שונים הפיקו אומדנים שונים בנוגע לסיכונים. "מחקרים תצפיתיים על תאונות הדגימו שהשימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה מגדיל את סכנת התאונה בפקטור 4 (Redelmeier & Tibshirani; McEvoy et al., 2005). מחקרים ניסויים על תאונות (Violanti & Marshall, 1996; Laberge-Nadeau et al., 2003) רשמו גם הם סיכון גדול יותר לתאונה בקרב משתמשי טלפון סלולרי (פקטורים 5.6, 1.2/1.1 זכרים/נקבות). ואולם, שלושה מחקרים נטורליסטיים על נהיגה מראים שהשימוש בטלפון סלולרי אינו מגדיל את הסיכון (Klauer et al., 2006; Olsen et al., 2009; Hickman et al. 2010)". המחברים מייחסים חלק מההבדלים בין המחקרים לשוֹני בהגדרת  הפעולה: מחקרים על תאונות נוטים לראות בשימוש בטלפון סלולרי מִקשה אחת, בעוד שמחקרים נטורליסטיים מפרידים אותו לחלקים: חיוג מספר, הושטת יד אל הטלפון, ניהול שיחה וכיוצא בזה. סיבה  נוספת היא שמחקרים נטורליסטיים ממירים "כמעט-תאונות" ב"תאונות" בגלל מספר נמוך של דוגמאות, דבר העלול לגרום להערכות נמוכות יותר. מחקר נטורליסטי שנערך לאחרונה (Klauer et al. 2014) מצא שכאשר נכללת בפעולה הסטת מבטו של הנהג מהכביש – כמו בעת הושטת יד אל הטלפון, חיוג מספר והתעסקות בהודעת טקסט –  הסכנה לתאונה ולכמעט-תאונה עולה משמעותית. בפעולות שאינן מערבות מרכיבים חזותיים באופן ישיר (כמו בניהול שיחה) לא נרשמה עלייה משמעותית בסיכון.

 

נראה שקיימת הסכמה על נקודה זו בין המקורות שצוינו, אף-על-פי ש- Klauer et al. 2014 עושה הפרדה בין הסחות-דעת לפי פעולות: הושטת יד אל הטלפון היא פעולה בעלת סיכון גבוה אשר ככל הנראה נעלמת עם התקנת דיבורית. חיוג מספר הוא פעולה בעלת אותה רמת סיכון, והיא נעשית הן במכשירים ידניים הן בעת שימוש בדיבוריות. 

 

חזור לרשימת הפרקים

 

עבור לפרק הבא 

 

רשימת מקורות

תאריך עדכון: 31.7.14