מחקר בסביבה תאית או מלאכותית (in vitro)
מחקר In vitro (בלטינית: מחקר במבחנה) נערך במעבדה תוך שימוש בחלקים מהיצור החי שבודדו מסביבתם הביולוגית (למשל תאים, רכיבים מהתא, מולקולות כגון חלבונים, או החומר התורשתי -הכולל דנ"א ורנ"א). בידוד רכיבים כאלו מהיצור החי מאפשר לצמצם את רמת המורכבות של המערכת הנלמדת. בצורה זו ניתן ללמוד לגבי פעילותם הביולוגית של "השחקנים העיקריים" שנוטלים חלק בשאלה אותה רוצים לחקור, ללא "מיסוך" של תהליכים נוספים המתרחשים בתא החי באותה עת. בדרך כלל ניסויי in vitro הם מהירים וזולים יותר בהשוואה לניסויים ביצור השלם ויכולים להתבצע ללא חשש אתי או שיקולי בטיחות. |
|
כלים לשימוש במעבדה |
מצד שני, המעבר לסביבת עבודה פשטנית יותר עלול להציג תמונה שגויה שהרי פעילות אותם רכיבים אינה משקפת בהכרח את פעילותם ביצור החי השלם, בנוכחות תהליכים נוספים שנעדרים מסביבת המחקר. בנוסף לכך, תנאי העבודה וריכוזי הרכיבים בהם משתמשים במחקר מסוג זה שונים בדרך כלל מאלו הנמצאים ביצור השלם, ולפיכך עשויים לגרום לפעילות שונה בניסוי במעבדה מזו שתתרחש בגוף החי.
בתחום הקרינה הבלתי מייננת מתבצעים מחקרים מסוג in vitro שמטרתם לענות על שאלות הנוגעות להשפעת הקרינה על גורמים שונים בתא. השאלה הראשונה בה עוסקים המחקרים היא כיצד התא הביולוגי "חש" את הקרינה שנמצאת בסביבתו. כתוצאה מזיהוי הגירוי הסביבתי של הקרינה מתרחשת בתא שרשרת פעולות המהווה למעשה את המנגנון הביולוגי דרכו הוא מגיב לגירוי. למרות המחקר הרחב המתבצע בשנים האחרונות, השאלות לגבי "המרכיב התאי" שחש את הקרינה והתוצאות הביולוגיות של התגובה התאית נותרו עדיין ללא מענה חד משמעי. לשאלות אלה חשיבות רבה בהבנה המדעית של הנזקים האפשריים של הקרינה הבלתי מייננת ליצור החי, לרבות ההבנה האם ההשפעה ו/או הנזק האפשריים כתוצאה מחשיפה זו הם הפיכים.